טייס אף-16 בכרכרה רתומה לסוס - ילדים - הארץ

טייס אף-16 בכרכרה רתומה לסוס - ילדים - הארץ

כתבה ממוסף "הארץ" שעוסקת בפער הדיגיטלי הנוצר בין תלמידים למורים בבית הספר. בכתבה רואים את ההבדלים בין התלמידים השולטים במיומנויות הדיגיטליות. למורים שמפגרים בהרבה מאחור.
בית הספר הוא מוסד שנוצר לפני כמאתיים שנה ונבנה בהתאם לצרכים של המאה ה 19. טענת חלק מהמרואיינים היא כי בית הספר לא יכול להמשיך לתפקד באותה המתכונת שבה הוא פועל במשך מאתיים שנה.
האם אנחנו צריכים לעצור את העולם הדיגיטלי או לנסות לגייסו אלינו? האם אפשר להשתמש בו בצורה שבאמת תורמת ליצירת הבנה משמעותית?
הטכנולוגיה הופכת בכתבה למטרה, עלינו לזכור את מטרתנו החינוכית ולבחון את השימוש בטכנולוגיה בהתאם לצרכים שלנו.

העומדים מהצד

הבעיה הקשה בלינץ שהתרחש בשבוע שעבר בירושלים אינה של חבורת המופרעים שהכו את הנער הערבי עד איבוד הכרה ללא כל סיבה. הבעיה היא באווירה הציבורית שמכשירה את הלינץ הזה (ואת אלה שיבואו אחריו) ולא פחות באותם המאות שעמדו מהצד ולא עשו דבר.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.181115

האם פחדו? האם היו אדישים לניסיון הרצח שהתחולל מול עיניהם? האם שמחו? צחקו?
ואיך אני הייתי מתנהג? ואיך אתם?

מחשבות על בית המשפט העליון

המאבקים האחרונים סביב דמותו של בית המשפט העליון דורשים מאיתנו לחדד כמה נקודות ולנסות לבחון את מהות המאבק.
ראשית - בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, עוסק בעניינים ערכיים, מוסריים, חברתיים ופוליטיים. הוא פסק על חוקיות פעולות כמו תכנית ההתנתקות, הכשיר את המונופול האורתודוקסי על הנישואים ושלל את "נוהל שכן". לכן ראוי שלעמדותיו של המועמד יהיה משקל בנימוקים לבחירתו. בית המשפט לא אמור לייצג את העם, זהו תפקיד הרשות המחוקקת הנבחרת, אך עליו להיות קשוב וקשור לרחשי ליבו של העם ולכן השיקול הפוליטי הוא שיקול ראוי (אך לא בלעדי) בבחירת שופטים.

חבר הכנסת יריב לוין - התעמרות בבית המשפט

יחד עם זאת, הדרך הכוחנית, הרדודה והמנוכרת שבה קידמו קבוצה גדולה של חברי כנסת את הצעות החוק האחרונות מראה, לא על ויכוח עקרוני, אלא על ניסיון התעמרות בבית המשפט משזה לא התיישר עם דרכם של המחוקקים. בבחינת מאבקי כוח ולא ויכוח מהותי.
מאבקי כוח אלה מעלים חשש בנוע לעוצמתה של הפרדת הרשויות בישראל ושרשרת האיזונים והבלמים העדינה בין הרשויות.

זעקת הקוזק הנגזל - על טקס יום הזיכרון לרצח יצחק רבין

"זעקת הקוזאק הנגזל" הוא ביטוי עברי המתאר מצב שבו מי שמבצע עוול מציג עצמו כקורבן לעוול

טקס יום הזיכרון לרצח יצחק רבין היה טקס מרשים ומכובד. הקטעים הוקראו היטב וכך גם השירים והריקוד, אך יותר מכל אהבתי את העובדה כי לטקס היה קו ואמירה ברורה, גם אם לא כולם שמים אליה לב. טקס הוא הזדמנות לומר משהו ולתלמידי כיתות י' בהחלט היה מה לומר על המסקנות מהרצח הנורא.


האמירה שאני הרגשתי שמבקשים התלמידים והצוות לבטא היא: רצח רבין הוא תוצאה של מחלוקת קשה וחוסר הבנה בין הקבוצות השונות בעם ולכן יש לקרוא לאחדות השורות וחיזוק השותפות בעם.
אמירה יפה, שהייתי שמח לחתום עליה, אך אולי בזמן אחר ובדרך אחרת.

אז מה נאמר שם?

- ההסתה שהתרחשה לפני הרצח היתה של קבוצות שוליים אך האשמה הופלה על ציבור רחב. 

האשמה הופלה באמת על ציבור רחב, רבים ממנו על לא עוול בכפו, אך ההסתה לא היתה פעולה של קבוצות שוליים. את הקריאות "בוגד" ו"רוצח" קראו אלפים ועשרות אלפים, שמעו אותם וחייכו או שתקו רבים עוד יותר.

- התקשורת ליבתה את האש כיוון שלא הראתה את המתונים.

התקשורת אכן מטבעה מראה את הקיצוניות (רוצה למכור) אך דווקא במקרה זה התקשורת בישראל לא שידרה ולא הראתה את הקולות הקיצוניים. התמונות החמורות ביותר הגיעו דווקא ממקורות תקשורת זרים.

- אחרי הרצח נערכה הסתה כנגד הציבור הימני שחש שדוחקים אותו.

נכון, היו ימים ושבועות בהן היה לא פשוט להיות ימני בישראל, אך היו אלה ימים מעטים. יש לזכור כיצד בתקופה שלפני הרצח היתה הסתה, איומים וגם פגיעה באנשי שמאל על ידי אנשי ימין, אל נא נשכח שלא עברה אלא חצי שנה מהרצח המזעזע והימין בראשות בנימין נתניהו עלה לשלטון. אז נראה כי הדחיקה וחוסר הנעימות היו קצרי טווח. וכמובן כעת, הפגיעה המאסיבית בחופש הביטוי, הקריאות "בוגדים", הקריאה להוציא ממסגרת המדינה באים מצד אחד (הימני) לאחר (השמאלי) ולא להיפך. דמעות התנין על השבועות הקשים שעברו על אנשי הימין לאחר הרצח, שבועות המוקפים במסע הסתה, הכללות ואיומים לכיוון השני, הם "זעקת קוזק נגזל".

- והמסקנה מכל זה באה בשיר שהושר כל כך יפה - "כולם מדברים על שלום - אף אחד לא מדבר על צדק". זה נכון, רבין דיבר על שלום, כך גם מחנהו, הם הבינו שהמאבק סביב "מי צודק" לא יוביל אותנו לשום מקום, פשוט כיוון שבטענות שני הצדדים יש צדק רב. אז, מבקש השיר, בואו נפסיק לדבר על שלום, בואו נפסיק לנסות לפתור את הבעיות בנינו ונחזור לתחרות היעילה כל כך של מי יותר צודק. תחרות שממשיכה ללוות אותנו עד ימנו ומקדמת את חיינו עד מאוד.

הצעת חוק טפשית וגזענית

הצעת החוק של חבר הכנסת מיכאל בן ארי לפיה יש לחייב כל בן מיעוטים המבקש לייצג את ישראל בנבחרת היא הצעת חוק שמציבה בפני כל אדם שפוי דילמה קשה - האם זו הצעה יותר טפשית או יותר מרושעת.
היא טיפשית בגלל שהיא מנסה לקחת את אחד המקומות היחידים שבהם הצליחו הערבים והיהודים לחיות יחד, שחקנים ערבים משחקים בקבוצות יהודיות ובנבחרת ושחקנים יהודים משחקים בקבוצות ערביות. ערבים רבים מאוד אוהדים בשל כך את נבחרת ישראל ומזדהים איתה ברמה שלא נמצא בשום שדה אחר.
היא מרושעת כי היא רוצה לפגוע בדיוק בשדה הזה.
היא טפשית בגלל שכל אחד, אפילו חבר הכנסת בן ארי, מבין שאין לה סיכוי לעבור לא בכנסת ובטח לא במבחן בג"צ (אפילו מהטעם הפשוט שלא ניתן להחיל חוק רק על קבוצה אתנית מסוימת), היא מרושעת בגלל שבן ארי יודע שהיא לא יכולה לעבור ומציע אותה רק כדי לגרום לריב ומדון.
היא מנוגדת לכל אמנה בינלאומית, לחוקי התאגדות הכדורגל הבינלאומית, למוסר הבסיסי.
המזל הוא שבן ארי לפחות לא יוכל לשחק בנבחרת ישראל, הרי החוק מבקש לקבוע שצריך להישבע אמונים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בן ארי לא קשור בשום צורה לישראל הדמוקרטית.

הכרזת העצמאות הפלסטינית

התקשורת עושה את שלה ומנסה לייצר לנו דרמה. זה התפקיד של התקשורת, כי אם לא תהיה דרמה מי יקנה עיתון? מי יצפה בחדשות?
אז הם מראים לנו שידורים חיים מעצרת האו"ם ומדווחים בגדול על הכוננות הגבוה שהרמטכ"ל מציג, ובקטן על הערכות הצבא כי הפלסטינים רוצים לשמור על שקט, כי זה לא מוכר.
כתבה מעניינת של שאול רוזנפלד מצורפת - כדבריו - "בספטמבר נחגוג את ראש השנה ואחר כך יגיע אוקטובר".


אדוה כהן זמיר - עריכה לשונית
https://sites.google.com/site/aczeditor/

הבלוגים שלכם

המשימה הראשונה שאני רוצה שתבצעו בבלוגים שלכם היא:
צפו בסרטון הבא -

ציינו והסבירו בקצרה על שני אירועים היסטוריים שמוצגים בסרטון.
העלו את תשובותיכם לבלוג שלכם, מצאו תמונה מהאירוע והוסיפו אותה לרשומה.
בהצלחה
אבנר